תמונת דף
תקציר
מזה שנים רבות מתקיימות בארץ הן בחינות
הבגרות והן הבחינות הפסיכומטריות. הצורך להיבחן בשתי בחינות מהווה נטל הן על
התלמידים הנדרשים להתכונן לשני מבחנים
שמתכונותיהן שונות, והן על המשק הישראלי. מחקר זה מהווה מחקר מקדים לבחינת
שאלת עלות תועלת של קיום שתי הבחינות – הבגרות והפסיכומטרי - באותם תחומים, ובודק
באיזו מידה המבחנים בודקים את אותו תחום יכולות.
החידוש המתודולוגי בעבודה זו הוא בשיטת
המחקר, שהיא שיטה אי פרמטרית ולא תלוית התפלגות ,ומבוססת על העובדה שבתחום מדידה
בחינוך אין לנו יכולת מדידה ישירה כמו במשתנה כמותי רגיל אלא שאנחנו שואלים שאלות
ובודקים מי ענה עליהם. כתוצאה מכך הציונים תלויים בהתפלגות הקושי של השאלות.
שיטת המחקר שלנו מתבססת על הטענה הבאה:
אנו בודקים את המתאם המתקבל בין הציונים של התלמידים במבחן הבגרות לעומת הציונים
במבחן הפסיכומטרי, ואם התוצאה המתקבלת היא שהמתאם הוא מונוטוני לכל אורך התחום של
הציונים, אז נסיק שאחד המבחנים מיותר. אם לעומת זאת המתאם משנה את סימנו לאורך
תחום הציונים אזי המשמעות שהבחינות בודקות תחומי יידע שונים או שהתכונות הנדרשות
להצלחה בבחינה אחת שונות מאשר התכונות הנדרשות להצלחה בבחינה שנייה.
התשובה המתקבלת ממחקר זה הוא שהמבחנים
בודקים את אותו תחום יכולות, אולם קיימת בהם טעות אקראית גדולה. בדיקת התרומות של
שתי הבחינות לציון הכולל של כל תלמיד מחזקות את ההשערה שהתרומה של כפל הבחינות
אינה רבה. המסקנה דלעיל מתקיימת ביתר שאת לגבי מקצוע האנגלית שבו המתאם בין הציון
בבגרות לפסיכומטרי גבוה יותר מאשר במתמטיקה.
כדאי להדגיש שאין במחקר בכדי להכריע על
איזה מבחן כדאי לוותר, אלא רק שמבחני בגרות ופסיכומטרי במקצועות המקבילים (אנגלית
ומתמטיקה) לא בודקים תחומים שונים שיש לנו את היכולת להבחין ביניהם.
